12.11.11
בכל לילה אנחנו מצפים, טוב לא ממש מצפים יותר מוכנים, נו גם זאת לא מילה כל כך מתאימה. אולי יודעים. בכל לילה אנחנו יודעים שהם יגיעו. לא כמה, לא בדיוק מאיזה סוג, אבל לרוב לא היו פספוסים והם באו. החרקים. בד"כ יוצא שזה בדיוק לארוחת הערב, כשמחשיך. הם מתאספים סביב המנורה הדולקת מעל השולחן ומתעופפים סביבה, מרחרחים את האוכל ומחליטים מי ביניהם האמיץ שהולך להתאבד לנו על הצלחת.. זה חוד החנית, השאר מתפזרים בין האורות האחרים בקרוואן. הם גם לא מפחדים ממים, ומצטרפים אליי למקלחת. ואני כבר מקבלת את זה שהם טובלים בבריכה הקטנה שנוצרת על הרצפה.. במקרה הזה להזיק הם כבר לא יכולים, ואפילו להציק.. בלילה, לפני שנכנסים למיטה אני מקפידה לכבות את האורות מסביבה, כדי שהם ייעלמו מהאזור, אבל בינינו אני יודעת שמה שקורה זה שאני פשוט לא רואה אותם... פעם כשהייתי מרגישה חרק מטייל עליי, הייתי מתנערת בהיסטריה תוך שאני מדליקה את האור ובודקת את כל הסביבה אם באו חברים שלו וכמובן מוודאת שההוא הושבת וגם אז מתקשה לחזור לישון, היום כשאני מרגישה בלילה שמשהו מדגדג אותי אני מעבירה יד ומחליטה שזה בטח רפ מתהפך. ואפילו כשאני רואה איזה נמלה או ברחש מטיילים על הקיר ליד, אני כבר לא טורחת להעיף. הרי תיכף יבוא אחר אז.. כן מסתבר שהשתניתי... כבר.
אביטל. הולז קריק [בתרגום חופשי: ערוץ החורים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה