ג'בירו-קאקאדו. עוצרים.

6.11.11

לפחות זה מה שתכננו אתמול בערב כשהחלטנו שנשאר ליום מנוחה בפארק בג'בירו.
הגענו אתמול 5.11.11 אחה"צ בשיא החום והלחות, לג'בירו, עיירה בלב ליבה של שמורת קאקאדו. [קודקוד המשולש] ונכנסנו לקרוואן פארק. הבריכה פתוחה!! שנייה אחרי שרפ דומם את המנוע וכבר טבלנו כולנו במים הצוננים. איזה תענוג. מזג האוויר הטרופי קשה לעיכול. במיוחד הזבובים והיתושים.. והבריכה הייתה בדיוק הדבר לו היינו זקוקים.

בבוקר יצאנו מפיין קריק ונכנסנו דרך הכניסה הדרומית לשמורת קאקאדו. ארץ האבוריגינים. ארץ טרופית יפה. בהחלט. כמות בלתי נתפסת של עצים. אני מביטה מהחלון ושוקעת מהופנטת בתוך הסבך החולף על פני.

כמעט 200 ק"מ ואנחנו בתחנה הראשונה. קואינדה. יש פה מלון אבל אנחנו עצרנו כדי לצאת מכאן לשייט ב"מים צהובים". כך נקרא הבילבונג [ביצה] הזה, השורץ תנינים וביניהם גם שוחים דגים ושוכנים עופות רבים מסוגים שונים.  התנינים היו רגועים היום, לפחות כל עוד נשארנו על הסירה.. אהבתי במיוחד לראות את צמחי המים, הלוטוסים המקסימים שהזכירו מיד, לרפ ולי, את סיפור אצבעונית.. וגם השפירית באה לעשות פוזות למצלמה.. אז היינו בבריכה, והילדים כל כך נהנו, וגם הצטברו המון כביסות והקרוואן כבר דורש שינקו גם אותו.. [הנמלים מדגדגות לו] אז החלטנו שהגיע הזמן לעצור מהנסיעות ולהתפנק קצת.. אפילו אכלנו במסעדה.. ממש התפרענו עם הפינוק!

ממש לפני שסגרנו את היום - וואו! פלאי הטבע הציגו בפנינו מופע זיקוקים טבעי ומרהיב. השמיים הוארו בהבזקי אור מחשמלים. רגעים ארוכים עמדתי עד שהשתכנעתי שזו אכן סופת ברקים ולא איזו קרן לייזר מאיזו מסיבה..  המשכתי לעמוד ולהתרגש עוד זמן רב. הילדים ורפ נכנסו כבר הביתה. נרגשים קצת פחות. מעניין מה עושה לי האור הזה המתפרץ שמדליק אותי כל כך. יכולתי להישאר שם כל הלילה..

איזה שורשים לתפארת

ועוד אחד אחרון... לבינתיים

ועכשיו אנחנו - למים!!



מישהו צריך לעבוד בבית הזה, לא?!


הבוקר קמנו בסבבה, הילדים ורפ היו שוב בבריכה, אני נשארתי לקרצף את הקרוואן, [ממש לכלוכית] גם כן סוג של פינוק, להישאר לבד.. אבל הצטרפתי אליהם אחר כך. את הכביסות תקתקנו בין לבין, אכלנו ארוחת צהריים בבית ו.. מה עכשיו?! בדיוק החל לרדת גשם. בחוץ, בנוסף לרטיבות של הגשם, לח בטירוף אפילו המזגן שלנו מזיע. התלבטנו אם ללכת לישון שנ"צ או... להמשיך, אולי, בדרך.. אולי נספיק לראות עוד משהו היום..?!
מקסימום נחזור לכאן אח"כ..

ברור, בחרנו לנסוע. כמה זמן אפשר לשבת במקום אחד?! 24 שעות הספיקו. לנו.

נסענו לאוביר. על הגבול שבין קאקאדו וארנהם לנד. בדרך עברנו בטעות במכרה אורניום. לא צילמנו כי רפ פחד להסתבך עם האמריקאים / האירנים / משרד הביטחון.. [מחק את המיותר]. בעוד כחודש האזור כבר יהיה מוצף לחלוטין ולא תהיה גישה. אנחנו הגענו גבולית גם מהבחינה הזו. גשום אבל עביר.. גולת הכותרת של המקום הן הגלריות. ציורי קיר עתיקים, אלפי שנים חלקם הרבה יותר שנוצרו בידי האבורגינים הקדמונים ו/או רוחות מסתוריות. תלוי את מי שואלים.. הגענו עד לקצה ההר כשנפרשה לפנינו ה"ארץ". מחזה מדהים, אבל באמת מדהים של ירוק. מרחבים עצומים של צמחייה והרים צבעוניים מרובי שכבות וביצות והשמיים. כמה שמיים יש כאן. יש תחושה שהם גדולים בהרבה מהשמיים שהכרתי עד היום. וכמה צבעים יש בהם וצורות. מרתק. ממש. מרגש. אין מילים. הריאות נפתחות! תוך שאנחנו סופגים את הנוף נשמע קול מהדהד. הרעמים החלו להישמע מרחוק ורואים את השמיים באופק מתקדרים. אפשר לזהות את הסופה מתחילה לפי המריחה של העננים כלפי מטה.. רגע לפני שהכל נהיה אפור. מדהים. נשארנו עוד כמה רגעים, קשה היה להתנתק, אבל התחיל להיות מאוחר, מקסימום חצי שעה עד השקיעה. ירדנו מהתצפית ואחרי הליכה קצרה כבר היינו בקרוואן, מתלבטים אם חוזרים אחורה לג'בירו [40 ק"מ] או ממשיכים לפארק הבא בדרך לדרווין [80 ק"מ]. ממשיכים.




רודפים אחרי השקיעה..

 

כנראה שעוד לא הגענו לשלב שבו אנחנו מצליחים לעצור. בדיוק דיברנו על זה שאנחנו שבועיים בתוך המסע הזה. כמות החוויות, האירועים והמראות, שהצטברו, גורמים להרגיש כאילו זה כבר תיכף נגמר.. אבל.. יש לנו עוד שישה חודשים!! איזה כיף. מקווה רק שבאמת יגיע הרגע שנדע קצת לעצור. בטח יגיע!