עכשיו תורי..

5.11.11

רפ – טוב גם תורי הגיע לכתוב קצת, אז נתחיל מהקארוון – הבית , לקח לי כמה פניות ומראה שמאלית כמעט שבורה ( נשיקה עם מראה של אוטובוס עומד) כדי להתחיל להבין באיזה כיוון נוסעים ומה גודל המשאית שאנחנו נוסעים בא , סה"כ מאוד נוח ממש לא מסובך ולא מרגישים את הגודל בסיבובים, נו טוב עד עכשיו נסענו בשממה ומס' עיירות של רחוב ורבע. הדבר היחיד המפחיד זה לעבור במהירות של 100 קמ"ש ליד "רכבת כביש " 

שטסה מולך באותה מהירות אם לא יותר בכביש צר אבל גם לזה מתרגלים (בהתחלה פשוט מחזיקים חזק את ההגה ועוצמים עיניים).

מזל  שאני מוקף בכל כך הרבה קמעות -  ספר תהילים משמרית, חמסה מהילה, תפילת הדרך מרעות מרגיש ממש מוגן.

בתוך הקראוון יש כל מה שצריך ממש בית קטן ונייד פרט לכמה דברים קטנים שלמרבה ההפתעה הגרמנים (הרכב מתוצרת פולסוואגן) לא חשבו – מזגן מפוצל! גם לנוסעים בפנים. ועוד דברים קטנים אבל לא בטוח שזה כבר קשור במרכב של הרכב אלה בעיצוב הפנים של הבית.

למה אני כותב היום  כי זה היום בו יצאתי לריצה נו טוב ריצה זה קצת מעליב את המקצוע מה שיצא זה הרמת רגליים בקצב קצת יותר מהיר מהליכה, זה התחיל עוד מהארץ שם החלטתי שחייבים לשמר על כשר ולקחתי את בגדי הריצה, לקח שלוש שבועות אבל הרגע הגיע וכמו שציינתי השכמתי קום  06:30 התלבשתי בטייץ, סרט נגד זעה גופיית ריצה,הצטיידתי במוזיקה ותוכנת לחישוב ומדידה ויצאתי לדרך, כבר אחרי כמה צעדים הבנתי שהמצב לא משהו וניכר שמזמן לא רצתי אבל למרות הקושי החזקתי מעמד 3 קילומטר במזג אויר חם ולח במיוחד , נק' אור היחידה בזה שמפה ניתן רק להשתפר J.