טננט קריק

2.11.11

100 ק"מ בלבד והגענו לעיירת הכורים הותיקה.
לאחר ארוחת בוקר בתנאי שטח, זה אומר ללא חיבור לחשמל, ובמיוחד ללא טוסטים..

חבשנו קסדות ואוזניות ונכנסנו למכרה זהב! סיור של כשעה שמספר את סיפור הכורים שנסחפו בבהלת הזהב של שנות השלושים והקדישו את חייהם לחומר הצהוב והנוצץ, אבל גם למלא אבק.

גם כשהפוכה.. עדיין מקסימה ו.. מהממת

במוזיאון העירוני ראינו את סיפורם של הילידים האבוריגינים, וטעמנו עוד קצת מאומנות הנקודות, שכבשה את ליבי. כבר מתכננת לנסות יצירות מהסוג עם הילדים, ברגע שנקנה כמה צבעים ומכחול...

מלבד שני מוקדי עניין אלה אין כל כך מה לעשות בטננט קריק הנידחת. המשכנו בדרכינו צפונה. החלק הבא של הדרך לדרווין עובר דרך מטרנקה (פתח, פתח, פתח, שוע נח, פתח, קמץ) שידועה במעיינות החמים שלה. אליה נגיע מחר. היום ניסינו להתקרב כמה שיותר והגענו לדיילי ווטרס ממש עם רדת החשיכה. בדרך עברנו בתוך שריפה, ראינו שני קנגורואים קטנים מקפצים וחמודים ועברנו בעיירה, ניוקאסל ווטרס, ממש פצפונת, אבל עם בית-ספר (שהוא באמת בית), ומלון (שהוא באמת נטוש). אה, השריפה. כן. כבר ראינו בדרכינו במדבר מרחבים שלמים חרוכים ומפוייכים וגם את השלטים המזהירים מפני שריפות, אבל הפעם זה היה בזמן אמת. זיהינו מרחוק את ענן העשן וככל שהתקרבנו, גם את הלהבות. לא היה זהיר במיוחד להמשיך לנסוע אבל גם לא הייתה לנו כל כך ברירה, אין מצב שאנחנו חוזרים אחורה ונתקעים בטננט קריק. אני שמתי שתי ידיים על המצלמה, רפ שם את שתי הידיים על ההגה ונתנו גז, לרגע קצר זה היה די מפחיד אבל עברנו את החוויה בשלום וקיווינו שלא נפגוש עוד להבות שכאלה.

אין עשן בלי אש...

דיילי ווטרס מוזכרת בלונלי פלנט בזכות הפאב שבה, שזה פחות או פחות כל מה שיש בה. פיזית. אבל יש בה גם משהו אחר, שוב מסוג הדברים שחייבים לחוות ולא ניתן להעביר במילים. משהו באופי שמשדר המקום. משהו נעים במיוחד.

החנינו בחניון את הבית שלנו ויצאנו לפאב. כן עם הילדים. ברור. היה כיף לגלות, זה היה הדבר הראשון שתפס את עינינו, שיש שם פינת משחקים. פאזלים, קוביות, לגו, ספרים ואפילו שני ילדים נחמדים. עלמא התלהבה ביותר ונכנסה לעניין. אנחנו התיישבנו על שתי צלחות צ'יפס ובירה (קולה לילדים).נו טוב, ולי מיץ תפוזים. בהחלט מקום מגניב להעביר בו את הערב.