פיין קריק

4.11.11



 בוקר אור! פקחתי עיניים והרגשתי שהשמש זרחה במיוחד בשבילי. בעוד שכולם ישנים, קמתי מהמיטה לבשתי בגד ים, לקחתי איתי ספר ויצאתי אל המעיין..  שעה שלמה בשבילי. אין ספק שהייתי זקוקה לזה.  עם כל היופי של להיות ביחד, אני נשארתי אני, ואני זקוקה למקום שלי.. ועוד איזה מקום מצאתי לי! ככה ישבתי אחרי טבילה קצרה במים החמימים, הרגשתי איך לאט לאט אני משתחררת. מהפחד להיות שם לבד, מהלחץ שיוצר הביחד, מהמחשבות על התקציב, ממה שיהיה..  עצמתי עיניים ונשמתי. שמעתי את קריאות העטלפים, את הקנגורואים שבאו לאכול סביב המעיין, את העלים שעל העצים, את המים שנשפכו אל הבריכה.. התמסרתי וויתרתי על הפחד.

החיים הם סרט.. אני אישה משוחררת!!

ידעתי שרגעים כאלו לא נמשכים לנצח, תוך ניסיון לנצור את הרגע, הבנתי שזה בעצם בלתי אפשרי. יש רגעים כאלה ויש אחרים והם כולם חלק מהחיים שלי, חלק ממני. כך גם העצבים, הלחץ, הכעסים, האכזבות, הביקורת... הניסיונות לסלק ו/או לברוח הם חסרי טעם. ידעתי את זה גם קודם. עכשיו מרגישה. הדברים הקשים, קשים גם כאן. לא משנה איזה רקע ניתן לחיינו, המשוואה לא תשתנה כל עוד לא ישתנה הגורם המכריע שהוא אנחנו. אני. כל שאר המשתנים, הם מעצם היותם, משתנים.. הם יכולים להשפיע על מצב הרוח, על האווירה, על רמות הקושי, על רמות האושר. אבל בסך הכללי, בסוף היום, הערך של המשוואה נקבע מאיך שאני, הגבתי על כל משתנה שצץ..

לכאן, איפה שזה לא יהיה, פיין קריק [דומה לדוסון- אבל לא]הגענו לאחר שהתברר כי בקתרין אין מה לעשות. שוב ניסינו להתחבר שם לאינטרנט במקדונלד ושוב זה לא הלך. נסענו לגן של צמחים מתקופת היורה והיה סגור. מלבד הספרייה שבה שיחקו הילדים והרכיבו פזל ענק של כדה"א, וכרטיס האשראי שלקחנו מהבנק, לא נותר לנו מה לחפש שם.




עלמא ספר [על משקל עם הספר..]

 


מחבקי עצים שכמונו..



 הנוף משתנה. נהיה יותר ירוק בעיניים וגם עולה בגובה. הכבישים כבר פחות ישרים והאופק האינסופי נקטע מדי פעם על ידי גבעות. העצים גובהים וכך גם קיני הטרמיטים. ממש תופעה הדבר הזה. 

בדרך עצרנו לטיול קטן ומקסים, גם החום המטורף וגם הזבובים הטורדניים במיוחד לא החסירו מהחוויה.



מה יש שם שמדגדג לי ברגל?!?



קשת בענן!!



איפה לעזאזל זה פיין קריק?

 פיין קריק נמצאת ממש בצומת שממנה עולים על הכביש המהיר לקאקדו. נשארנו ללילה.