גונגגגגגג

קצת על הדרך. איך הגענו עד הלום..

טוב, אז האמת שזה לא היה ממש צליל של גונג אלא יותר קול שקורא לי: "אביטל.. אוסטרליה מחכה לכם.. בואו.."
משהו כזה.

באותו רגע ישבתי במרפסת שלנו (לשעבר..) וחפרתי במוח במטרה למצוא מוצא מהתסכול וחוסר האונים שחשנו באותה תקופה. וכל הדרכים הובילו לרומא או ליתר דיוק קצת רחוק יותר.. אוסטרליה.
חלום ישן נושן, בגדר יעד מבוצר, שבכל פעם שהעזנו לדמיין את עצמנו מגשימים אותו, נפל מיד בשל העלויות המטורפות של המבצע..
לא הפעם. הפעם זה הרגיש שונה, הרגע הנכון פשוט הגיע. אוסטרליה בכבודה ובעצמה קוראת לנו לבוא..
החלטנו, רפ ואני, שזה קורה, ולקחנו בחשבון כמה ויתורים כואבים והתמודדויות מול מציאות לא פשוטה לפני ואחרי, אבל אין ספק שהולכים על זה!

נכון, בהתחלה זה ניראה כמו בריחה מהמציאות ופחות התמודדות, אבל לנו היה ברור שזו הדרך שלנו להתחזק ולחדש כוחות ואפילו להמציא את עצמינו מחדש. לטובת הילדים, לטובתינו. מאין ריסטרט. איתחול. זה קורה למחשבים הכי טובים.. מתעייפים.. מזייפים.. מאבדים כיוון..
ואין מקום טוב מזה, המקום שנחשב לרגוע וליפה בעולם, כדי להתמלא מחדש באנרגיות חיוביות.

עוד באותו ערב פתחנו אינרנט והתחלנו לגלוש אל מחוזות רחוקים. גילינו לא מעט ישראלים שעשו את זה לפנינו.
התחלנו בבירור פרטים על קרוואן, לקנות או למכור. חיפשנו מידע על מזג האוויר כדי להתחיל לתכנן מסלול.
פרסמנו את הבית למכירה. יצרנו קשר עם חברת נסיעות לבניית תוכנית טיסות בהתאם למסלול. ושוב אינטרנט, המון זמן אוויר מול המחשב. קראנו בשקיקה בלוגים של משפחות מטיילות, למדנו והתרגשנו.
מדהים כמה חומר יש היום על טיולי קרוואנים, משפחות, מסלולים, טיפים וכל מה שרק תירצו.. חוץ מ.. עלויות. נכון שיש קושי כיוון שזה מאוד אינדיווידואלי אבל לנו זה חסר מאוד. מבטיחים לעדכן את הדורות הבאים..

אז אספנו פרטים, חישבנו אין ספור תחשיבים, והתחלנו לספר..
לילדים, להורים, לחברים, בעבודה, בבית הספר (לאו דוקא בסדר הזה...)
אני זוכרת שחזרנו הביתה ממסיבת פורים, אחרי שסיפרנו לחברים שהחלטנו לנסוע.. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו ביחד שעכשיו כבר אי אפשר להתחרט.. זה התחיל להרגיש אמיתי.. (לא שעלה בדעתינו להתחרט?!)
ואז סיפרנו לילדים ולהורים. זה כבר היה חלק קצת יותר מורכב...

ועל כך בהמשך...

הוכים הביתה..

אביטל  |
לא, זו איננה שגיאת כתיב.
ככה נשמעת עלמושה בימים האחרונים.
ככה פוגשים את המשבר הראשון.
ואיך מסבירים לקטנטונת את כל מה שקורה?
כל פעם כשהיא שומעת אוירון באויר ומצביעה למעלה אני אומרת לה שבקרוב עלמא ועמרי ויותם ואבא ואמא,
כולנו נטוס באוירון למעלה. והיא מרימה את היד ומסיעה אותה כתנועת אוירון. אויאון, למעלה, כולם.
ומחייכת.
אבל כשיורד הערב בבית של ההורים, ועולה מפלס העייפות שלה היא בוכה "הביתה, הוכים הביתה".
ואני מחבקת אותה וחוזרת על השמות של האנשים שהיא כל כך אוהבת.. עמרי כאן ויותם ואבא ואמא ועלמא,
כולנו כאן ביחד, ועוד קצת נהיה ביחד.. שם. העיקר שאנחנו ביחד.
וחושבת לעצמי על המושג בית.
ומרגישה, שהבית הוא איפה שאתה. איפה שהאנשים שהכי קרובים אליך, במקום שאתה רוצה להיות בו,
זה הבית. זה הבית שלך.
ובימים אלו אני מרגישה הכי בבית שהרגשתי מזה הרבה זמן, אולי מעולם.
אני בבית. (ולא זה עם הקירות והגג)
הדרך בה אני צועדת מובילה למקום אחד,
הבית של אביטל.
ורק נשאר לי לקוות שרפ ועמרי ויותם ועלמא ימצאו גם הם את תחושת הבית הזו
ולו מעצם היותינו יחד.
ובינתיים עלמושה מניחה את ראשה עלי, נרגעת ונרדמת.
הכל בסדר.

רגע לפני או השניה שאין שניה לה..

אביטל  |
השלב הראשון הסתיים. הרעיון לנסיעה שעלה מתוך הצורך לפסק זמן, קרם עור וגידים והפך מחלום למציאות.
כן זה קורה! הנה ההוכחה שהשמים הם לא גבול!! אם כבר אז הם שביל גישה למחוזות רחוקים..
של הלב.

אמנם היה זה שלב ארוך, כבר חצי שנה עברה מרגע השמע הגונג..
שישה חודשים של שיחות עם ההורים המודאגים מכך שנפלנו על הראש ו/או איבדנו את השפיות,
של בדיקות, תכנון, המתנה, שאלות הרות גורל.. קריאת חומרים בנושא.
של תסכולים ותקוות, של ....

והנה, בדיוק חודש לפני היציאה למסע הגדול, אפשר לומר שהתקדמנו לשלב השני, שבו כבר הכל למעשה מוכן ומוזמן (חוץ מהויזות שבדרך ורק שלא יעשו פדיחות).
טיסות יש, קרוואנים יש, מלונות יש, בית אין.. הכל לפי התוכנית.
למרות שהסכמנו על כך שעומדת להיות לנו שנה של חוסר ודאות, שנה של נוודות, בכל זאת צריך תוכנית.. זאת עדיין אני..
הפרפרים, האלה שבבטן של הילדים, כבר מתעקשים לפרוח ולעוף.
ועם כל הקושי שנושאת התקופה הזו, ברגע שלפני, היה מי שאמר:

"הרגע המאושר ביותר בחיים הוא השניה שלפני אכילת הדבש. זו שניה שאין שניה לה." [פו הדב]

זה הרגע בו אני רואה את עצמי עולה במדרגות שאין להן סוף. מתנשפת. אני יכולה לבחור אם להתעייף ואז לוותר ולחדול או לאסוף את האוויר לתוכי ולנשום ואז לראות את הדלת נפתחת ולדעת/לאלדעת מה יש מאחוריה..
זה הרגע שבו הכל אפשרי. התיקוות, החלומות, הפנטזיות.
העולם פתוח ומונח לפניך ואתה, רק בוא ותטרוף אותו.
זה הרגע שמאפשר את הרגע שיבוא אחריו
וכשהוא מגיע כבר אפשר להניח להכל ורק להיות

זה הזמן לעצום עיניים ולהתענג על הרגע
לילה טוב :)