הוכים הביתה..

אביטל  |
לא, זו איננה שגיאת כתיב.
ככה נשמעת עלמושה בימים האחרונים.
ככה פוגשים את המשבר הראשון.
ואיך מסבירים לקטנטונת את כל מה שקורה?
כל פעם כשהיא שומעת אוירון באויר ומצביעה למעלה אני אומרת לה שבקרוב עלמא ועמרי ויותם ואבא ואמא,
כולנו נטוס באוירון למעלה. והיא מרימה את היד ומסיעה אותה כתנועת אוירון. אויאון, למעלה, כולם.
ומחייכת.
אבל כשיורד הערב בבית של ההורים, ועולה מפלס העייפות שלה היא בוכה "הביתה, הוכים הביתה".
ואני מחבקת אותה וחוזרת על השמות של האנשים שהיא כל כך אוהבת.. עמרי כאן ויותם ואבא ואמא ועלמא,
כולנו כאן ביחד, ועוד קצת נהיה ביחד.. שם. העיקר שאנחנו ביחד.
וחושבת לעצמי על המושג בית.
ומרגישה, שהבית הוא איפה שאתה. איפה שהאנשים שהכי קרובים אליך, במקום שאתה רוצה להיות בו,
זה הבית. זה הבית שלך.
ובימים אלו אני מרגישה הכי בבית שהרגשתי מזה הרבה זמן, אולי מעולם.
אני בבית. (ולא זה עם הקירות והגג)
הדרך בה אני צועדת מובילה למקום אחד,
הבית של אביטל.
ורק נשאר לי לקוות שרפ ועמרי ויותם ועלמא ימצאו גם הם את תחושת הבית הזו
ולו מעצם היותינו יחד.
ובינתיים עלמושה מניחה את ראשה עלי, נרגעת ונרדמת.
הכל בסדר.