6.12.11
יושבים, אחרי ארוחת הבוקר, על ספסל עץ מול האגם ומסתכלים על הילדים שמשחקים עם שקנאים... כמה אמיתי זה כבר יכול להיות?!? אז זהו שזה אמיתי לגמרי. רפ ואני מבסוטים על עצמינו.. מתמוגגים על הרגע לפני שממשיכים בדרך לאלבני.
הדרך עוברת בעמק הענקים valley of the giants" ". אינספור עצי ענק עתיקים, בעלי גזעים מרשימים ועוצמתיים וצמרת בשמיים. בחלקם נבקע הגזע, ממש כמו הבית של טוב-טוב-הגמד הטוב... טיילנו על הקרקע מתבוננים למעלה ואחר כך גם טיילנו למעלה, על גשר שנמתח בין הענקים.. מתבוננים למטה. הרבה למטה. חוץ מרפ שעלה אבל העדיף לא להסתכל.
בהמשך הדרך, לקראת סופה, התחלפו העצים במרחבים ובחלקות כפריות של חוות מבודדות, המוני פרות פזורות באחו, כבשים וסוסים. כשהתקרבנו לעיר, הופיעו בצידי הדרך תיבות-דואר שונות ומשונות ששבו את עיניי [לעיתים יצירתיות במיוחד] עומדות ומעידות על קיומה של חווה בקצה דרך הגישה המשובשת. לייק.
מראה הבתים בצבעי פסטל המונחים כפסיפס לרגלי ההר כשמולם נפרס האוקיאנוס, היה זה שקיבל את פנינו בכניסה לעיר. אלבני התגלתה כעיר יפייפיה. הוקסמנו, והתאהבנו ממבט ראשון.
בערב, עמרי הזמין אותנו לתערוכה שלו. יצירות בלגו. אין מילים לתאר את ההתרגשות שלי מהמיוחדות של הילד הזה שלא מפסיק ליצור, לחדש ולהפתיע. הבאר שלו, אין לה תחתית והיא מלאה ומתמלאת. אין רגע דל! וגם אם לפעמים אני מייחלת שיחדל לרגע מנוחה, כי כבר אין לי מקום להכיל.. גם אז אני מוקירה ומשתאה ונפעמת ואוהבת, כל כך אוהבת. אין כמוהו! ילד שלי מוצלח.
עכשיו כבר כולם ישנים ורחשי הגלים של האוקיאנוס הסוער מגיעים עד הקרוואן החונה מטר מהחוף. הלילה אירדם לצלילי הגלים, מכורבלת בשמיכת פוך, מגשימה חלום קטן.
 |
| אלבני |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה