4.12.11
התעוררנו באוגוסטה. עיירה קטנה על גדות נהר הנשפך אל המפגש בין האוקיאנוס ההודי ובין האוקיאנוס הדרומי. כבר אתמול בערב כשהגענו עשינו טיול קצר ומלא זבובים לאורך הנהר אל השפך. היום נסענו אל המגדלור שנמצא בדיוק על נקודת המפגש. המגדלור מרשים בפני עצמו והאוקיאנוס כהרגלו, מרשים לא פחות.
לאחר התלבטות קצרה, בחרנו לנסוע לפמברטון, בה תיכננו לישון הלילה, בדרך הארוכה. העוברת בכמה עיירות מלאות אופי ורוח. היה שווה בהחלט. אפילו שעברנו בחטף, משהו מהיופי הנגלה והנסתר שלהן נשאר איתנו. אין ספק שהדרכים הצדדיות הן שמעניינות ומסקרנות אותנו הרבה יותר מהאתרים המוחלטים. נכון שהילדים היו מעדיפים לקצר את הדרך ויש להם צורך בלתי נידלה באטרקציות "שוות" ו"מהירות" ולא "רק נופים"... אז הם לומדים שזה טיול משפחתי של כולם, וגם אנחנו ההורים "רוצים".., ולפעמים הם אפילו מצליחים להתלהב ממשהו לא צפוי, והם לומדים, יחד איתנו, גם מיקצבים אחרים ואורך רוח. הללויה!
ממש לפני שהגענו ראיתי על הכביש שלט "עץ היהלום" המכוון אל היער. פניה חדה וחניה. קולות ברורים של שיחה עלו מהיער אבל לא נראה אף אחד. זה היה ממש מוזר לרגע. ואז הבחנתי בעץ הענק [ממנו באו הקולות] עליו נעוצים מוטות ברזל בספירלה עולה. ועוד איזה עולה! עד לגובה של חמישים מטרים! עולה. עמרי יותם ואני עלינו. לפחות התחלנו עד שהתחילה סחרחורת ושרירי הרגליים התחילו לצרוח. האמת שזה היה מפחיד, ודי מסוכן לילדים אז ויתרתי גם אני. רק עלמושה שנשארה למטה עם רפ אחזה במוטות התחתונים ובנחישות סירבה לרדת. "רוצה ללות!!" גם רפ ניסה את מזלו ומזלו אמר לו די מהר שזה לא בשבילו...
עץ היהלום. עלינו. בקטנה...
 |
| גבוהההה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה