אומרים שהיה כאן שמח..

והימים עוברים
ואין מי שיעצור את הזמן. ואין סיבה. וטוב שכך.
והימים בניו זילנד מתמעטים..

שוב פוגשת את הקצוות.. בין ההתעלות שבמפגש עם הארץ הכל כך מבורכת הזו ובין המפגש האומלל עם המראות שיצרו איתני הטבע כאן בכרייס צ'רץ המוכה.

גם כשטיילנו היום ברחוב המחודש, החנויות המורכבות ממכולות נתנו לי הרגשה של יצירתיות חיה ונושמת, תקווה וכוח קיומי מרגש, אך יחד עם זאת משהו באוויר היה סמיך ודחוס ומחניק בגרון.

והנה הופיע מולי ספר שעל כריכתו נכתב:

[תרקוד כאילו אף אחד לא רואה /

        תאהב כאילו מעולם לא נפגעת /

תשיר כאילו אף אחד לא יכול לשמוע אותך /

    תחייה כאילו גן עדן עליי אדמות...]

היום בדיוק ציינו כאן את יום השנה לרעידת האדמה ולמותם של מעל למאה אנשים תחת ההריסות. על אחת המדרכות במרכז העיר ראינו כתובת מעוטרת במגן דוד ופרחים, המציינת את זכרם של הישראלים שנפגעו ומצאו כאן את מותם.. על האדמה השופעת והבולעת הזו.. הרחק מהבית.

יש מי שהזמן נעצר עבורו ברגע אחד.

אני ממשיכה לחלוף על פני הזמן והימים..

בהודיה

רק שלא יפול..

הרחוב הראשי והשומם

רחוב המכולות

עליז ועצוב, ססגוני וקודר

והחיים ממשיכים!!