18.3.12
1770
"עם הבוקר מתעורר / אל הדרך מתמכר / נוסע, נוסע / מסביב הרבה
ירוק / זה נוגע כך בצחוק / זה רגע מתוק זה / איך לזוז בין השבילים / שרקמו בי
השנים / ברדיו שוקע / להמתיק שוב בשתיקה / שוב בדרך הבריחה / ושוב זה נוגע /
והכביש אינו נגמר / זו הדרך למחר / באופק נוגע .. "
חמישה חודשים מאז יצאנו למסע הזה, יצאנו כדי לגלות דברים שלא יכולנו
לראות מנקודת המבט היומיומית. התרחקנו כדי למצוא את הביחד. לקחנו פסק זמן כדי
להקשיב מחדש לקולות שלנו, שאיבדו את איכות הצליל ונעשו עמומים עד כדי כך שהתקשינו להבינם.
ניערנו את השגרה כדי להזרים בה משהו חדש, "ריסטארט" למערכת שהתעייפה
מלפעול בעומס יתר. וגם כי פשוט בא-לנו להיות עוד קצת ילדים כאלו חסרי עכבות, לפני
שהחיים והביולוגיה יכריעו אותנו ונהיה מבוגרים רשמית.. לא כל בוקר מתעוררת עם חיוך,
אבל כן קמה בתחושה שאני חיה את מה שבחרתי לעשות, ואז החיוך מופיע. בדרך כלל.
הדרכים הארוכות וכל מה שהן מביאות איתן בהחלט ממכרות. אני מגלה את
היכולת שלי להיות שקטה, נטולת מחשבות ולו לרגעים. שם נעלם הצורך לארגן ולדאוג
ולהבין ולנסות.. לומדת פשוט להיות. מוותרת על הריצה אל עבר העתיד, מתרגלת את הכאן
ועכשיו. מתבגרת. נאספת אל האמצע שלי.. יש לי תחושה שהאופק [העתיד] מתקרב ונהייה
נגיש יותר מתוך ההתמסרות אל הכאן [ההווה]. עולה לי תמונה של כף יד מושטת וממתינה
לעומת כזו שרודפת ומנסה לתפוס.. משהו שקשור גם במשחק שבין המציאות והפנטזיה, בקו
הדק שבניהם. אולי עליו יושב האופק.. גם הקצוות,כמוני,
נאספים אל האמצע, הגם וגם.. המושגים מקבלים חיים...
עדיין לא גיליתי את ה-דרך הנכונה, את הכביש המהיר, את צורת המחר אבל
מרגישה את הכיוון.
נוסעת, נוסעת..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה